הבחירות בארה"ב: זו לא אותה אמריקה
דגל ארה'ב. צילום ג'ו הנגר
הבחירות הקרבות בארצות הברית מספקות דרמה פוליטית חסרת תקדים, בשל האופי השונה של שני המועמדים, הנשיא דונאלנד טראמפ, שהוא נשיא שנוי במחלוקת, וג'ון ביידן. ביידן מזכיר יותר את הסגנון האמריקאי הקלאסי, של השנים הטובות, עם תרבות השיח, הכבוד ההדדי – גם בין המועמדים, וגם כשהמחלוקות היו עמוקות ביותר (למשל, כשברק אובאמה הניף את דגל ביטוח בריאות ממלכתי, שווה לכל נפש). הבחירות הקרבות הן מאבק בין שתי אמריקות שהתרחקו אחת מהשניה.
ארצות הברית הרפובליקנית, השמרנית, האבנגליסטית, החוששת מהמהגרים העטים עליה מדרום, (מתוכם מליונים מהגרים לא חוקיים), החוששת מהאיסלאם הקיצוני, וחולמת על כל דבר שיזכיר לה את – America Again.
מנגד, מקצינה אמריקה של הדמוקרטים – הליברלית, היותר סוציאל דמוקרטית, אמריקה של שוויון זכויות, של המארג האתני העצום. נכון, חלוקת הקולות בסופו של דבר איננה חד משמעית. אך צריך לזכור, אמריקה השתנתה ללא הכר. 36 מיליון היספאנים (והם לא אוהבים את יוזמת טראמפ להקמת החומה על גבול מכסיקו).
42 מיליון שחורים או מעורבים- מלאי זעם על מקרים חוזרים ונשנים של עימות אלים בין שחורים עם המשטרה. 14 מיליון אמריקאים ממוצא סיני, מזרח אסיה. בסך הכל 92 מיליון אזרחים, מתוך 323,730,000, הם חלק מאמריקה החדשה, הלא לבנה. כן, גם היהודים כנראה נוטים יותר לדמוקרטים.
השיטה האמריקאית היא מרתקת, גם אם לא תמיד צודקת. היא בראש ובראשונה- יציבה. מאז נוסדה ארצות הברית ב 1776 (הכרזת העצמאות), ומ- 1789 הבחירות לנשיאות מתקתקות כמו שעון שווייצרי בכל ארבע שנים. לעולם לא נדחו, לעולם לא הוקדמו, אין שם משברים קואליציוניים, והממשלה מסיימת את תפקידה בדיוק במועד שנקבע בחוקה. בלי רוטציה, ובלי הסכמים מתישים המופרים מדי יום.
בשנת 1800 דווקא מפלגה שלישית קטנה אך חשובה, של אלכסנדר המילטון, הכריעה את הכף כשהוא תמך בתומאס ג'פרסון, הנחשב לאחד מאבות האומה והחוקה. אפילו תוך כדי מלחמת העולם הראשונה התקיימו בחירות (וודרו וילסון), וגם תוך כדי מלחמת העולם השניה (פרנקלין דלאנו רוזבלט, נבחר לארבע כהונות).
החוקה היא מעל לכל ויכוח אחר. ואם עלו רעיונות לדחות את הבחירות 2020, בגלל משבר הקורונה, הרי שמנגנון הדמוקרטי של המדינה, המציא את שיטת ההצבעה בדואר. השיטה איננה חפה מטעויות, וכבר יש מי שמנסה לנצל ההזדמנות לדבר על רמיה לטובת הדמוקרטים. אך אחוז ההצבעה העצום בדואר, מסמן לדעת פרשנים, אחוז הצבעה גבוה צפוי בכלל, מה שיעבוד הפעם לטובת הדמוקרטים.
המשטר הדו מפלגתי הוא סוד ההצלחה. קבוצות אתניות, ובעיקר דתיות – מופרדות מהשלטון.
החוקה היא הדת האזרחית, אומרים האמריקאים, וכל דת כמו הנצרות לסוגיה, האיסלם לסוגיו, היהדות על זרמיה – רשאיות להתקיים בעצמאות מלאה. לאורך ההיסטוריה היו תמיד שתי מפלגות מובילות, מלבד פעם אחת: הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון, נבחר כנשיא ללא מפלגה (1789).
משיסתיימו הבחירות ב3 בנובמבר, התהליך הוא ברור, קצת מורכב, אך ידוע מראש. סיום הספירה הידנית, בחינת מספר האלקטורים (הגוף הבוחר, שהוא סיפור בפני עצמו, בכל המערכת הזו) שצבר כל מועמד בכל מדינה, והכרזה על המנצח, אם כי זו שמורה לחבר האלקטורים המתכנס במועד קבוע בדצמבר, ואילו השבעת הנשיא- ללא שינוי מ 1789) היא ב- 20 בינואר בשנת 2021. אין משא ומתן עם אף אחד. ההתמודדות נגמרה.
לנשיא הנבחר סמכויות עצומות, אך מוטב לו לנהל יחסים תקינים עם הקונגרס. בגלל הסמכויות, (כולל פיקוד עליון על הצבא), תוקנה החוקה ב1951- בתיקון ה 22 , הקוצב שתי כהונות בלבד לנשיא.
לכאורה הוצג כאן תהליך אידיאלי. ממש לא. הוא פשוט תהליך שמביא להכרעה, במעצמת העל היחידה בעולם. ההכרעה תהיה ברורה- וזה עובד טוב מבחינה פסיכולוגית על הכלכלה, על יחסי החוץ, על הרגיעה בחברה מפולגת ומשוסעת. לגבי התוצאות, הרי ראינו ב 2016, שהילארי קלינטון זכתה ב 2 מיליון קולות יותר מטראמפ, אך לטראמפ היו יותר אלקטורים. לכן אף אחד לא מוכן להתנבא. הרבה דברים משם כדאי ללמוד כדי לייצב ולשקם את השיטה הדמוקרטית אצלנו.
הכותב הוא אבינועם גרנות
