תאכל היא אמרה לי תאכל
האישה שאיתי. צילום יואב גורן
"תאכל מותק, תאכל כי אני לא אכין לך אוכל", היא אמרה וחייכה את החיוך הממזרי שלה ושתתה מהגזוז של פעם (8 שקל לפרי ריפיל – אין יותר משתלם מזה).
לכאורה זו הייתה עוד ארוחה במסעדה הביתית שלנו – בר גוריון באבן גבירול. לכאורה כי הפעם היא החליקה בין מנת הפתיחה לעיקרית את הקינוח האמיתי: כרטיס טיסה לאיטליה.
"אתה לא צריך לעשות שום דבר, חוץ מלארוז ולהגיע בזמן למטוס", היא אמרה כמו שרק צדיק יודע נפש בהמתו.
"ומה הקאץ'?" הקשיתי.
"אין", התרתה.
"אין קאץ? אז זה הקאץ'", פסקתי.
"נכון".
"מה נכון?".
"הכל נכון אבל מה נכון?" אמרה בעוד אחד מהמשפטים הסתומים שלה שגורם לי להרגיש איך היקום קורס לתוך עצמו.
בינתיים המלצרית הגישה לשולחן את החריימה שהגיע יחד עם מנת צ'יפס מלוחה מדי (השף מאוהב?) אבל טעימה בדיוק במידה.
הסתכלתי על האישה שלי ושאלתי את עצמי האם אני באמת הגבר הכי יפה בעולם, כמו שהיא אוהבת להתגרות בי, או שמא אני הגבר הכי בר מזל בעולם.
האישה שלי הפשיטה אותי בעיניה ולחשה לי באוזן דברים שהייתה עושה לי אם:
- לא היו כל כך הרבה אנשים במסעדה.
- לא הייתה קורונה בעולם.
- הפלפל הממולא לא היה כל כך ממלא.
זוג במסעדה. צילום יואב גורן מולנו ישבו שני זקנים והחליפו מעט מלים, אבל הרבה אהבה.
"בובי, אתה חושב שבגיל שלהם נהיה ביחד? ואם כן שנהיה כמוהם?"
"איך כמוהם? שותקים?"
"מאוהבים".
"הם נראים לך מאוהבים?"
"ברור", אמרה והסבירה כמו שרק היא יודעת להסביר: "הם מגיעים לכאן כבר שנים ארוכות, כל יום בצהריים ומזמינים שוב ושוב את אותן מנות. זה אומר כמה דברים:
1. היא לא מבשלת, ולמרות זאת הוא אוהב אותה.
2. הם לא מפחדים משגרה, להיפך. היא מנחמת אותם.
3. הם נדבקים אחד לשני ובוחרים זה בזה כל יום מחדש. מה זה אם לא אהבה?".רציתי לענות לה אבל אז בדיוק הגיע החשבון.
החשבון של בר גוריון. צילום יואב גורן 94 שקל לארוחת צהריים מלאה באוכל ומלאה בתובנות. האם האישה שלי ואני נהיה כמו זוג הזקנים או שנתפייד עם הזמן? ימים יגידו, מה שבטוח – לא תשיגו צהריים כל כך משתלמת בתל אביב.
אבן גבירול 82, תל אביב יפו
