מישהו מטפל בך?
אילנית דלאל. צילום עצמי
אני זוכרת את הרגע הזה שהודיעו לנו שהקליניקה שלי צריכה להסגר: 15 במרץ 2020.
הדבר הראשון שאני חושבת עליו בתור אם חד הורית ומפרנסת יחידה זה מה עכשיו?
אחר כך התחיל המבול של ההודעות של הלקוחות, טלפונים, מיילים של מה עושים?
נכון שעיסוי נשמע כפינוק, אבל זה מעבר, אחוז גדול מהלקוחות שלי באמצע תהליך של ריפוי, עיסוי רפואי/ שיקומי, כזה שבלעדיו קשה להם לתפקד בשגרה, כזה שבלעדיו הגוף לא מתפקד כרגיל, הכאבים לא עוזבים והסטרס מציק, כזה שהשינה שלהם לא תקינה ועוד כל מיני "מתנות " שכאלה.
ועכשיו עם כל הקורונה שבאה לשנות לנו את שגרת החיים, הגוף שלהם " ננעל" והתכווץ יותר.
אז במקום להתעסק עם עצמי, סגירת גנים והפסקת מקום פרנסה, אני מוצאת את עצמי מתכתבת כל היום עם מטופלים שצריכים תמיכה רגשית למצב, מנסה להסביר למה זה "טוב" ומה ניתן לעשות בכדיי שיהיה קל יותר.
מסבירה שהכל לטובה וזה הזמן לעצור.
חודש וחצי בבית, כל הקלה שיצאה לתקשורת קיבלתי הודעות, גם אתם חוזרים לעבוד? ואני עונה שלא, לא יודעת למה לנו לא מאפשרים .
וכשהגיע הרגע שקיבלנו אוקי ממשרד הבריאות התחילו החששות שלי, חודש וחצי בבית , אנשים איבדו את מקום העבודה שלהם, יצאו לחל"ת. עיסוי = מותרות?
ואז התחיל "הקרב" על מי יהיה ראשון, הופתעתי. הצורך במגע, בטיפול , עיסוי, שיחה היה בלתי נתפס. אני מבינה שהטיפול הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם.
עד היום המשפטים שלהם חקוקים לי בזיכרון:
- " את הבן אדם שהכי רציתי לפגוש בחודשיים האלה.
- " אין לך מושג כמה התגעגעתי אלייך.
- "אילנית, אם אני יעלם חודש תבדקי מה קורה איתי?
- "את האופטלגין שלי"
- "את החלק השפוי בחיי"
- "אני לא יכולה לתפקד בלי הטיפול שלי"
- "הכי בא לי לחבק אותך"
ועוד רבים ומרגשים אחרים.
גם אחרי עשרים שנה שאני מטפלת, אף פעם זה לא מובן מאליו, כל אחד הוא נשמה ענקית , כל אחד מיוחד בשבילי, כל צעד בריפוי היא התרגשות עצומה.
בריאות לכולנו!
הכותבת: אילנית דלאל, מטפלת מוסמכת מזה 20 שנה.
בעלת קליניקת בוטיק לרפואה משלימה הבריאות שבפינוק בתל אביב
