כולנו עבריינים
רג מעלה צילום מגזין רג
נתחיל מהסוף: אדם שהורשע בהטרדה מינית או בהתנהגות מינית פסולה לא צריך להוות דוגמא לציבור ובוודאי לא להיות כזה שעל שמו נקראים רחובות, כיכרות או מונומנטים מוניציפאלים ולאומיים מכל סוג שהוא.
עד כאן, אני בטוחה שכולנו מסכימים.
אבל היכן עובר הגבול? האם אדם שמעולם לא נדרש לעמוד בפני בית המשפט כדי להתגונן מול טענות קשות אלה, ושרשויות החוק החליטו לסגור את התיק נגדו, ייחשב כמי שדבק בו כתם לאורך כל ימי חייו?
כי בואו, צריך לומר את האמת. זאב רווח הוא אחד מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית- בין אם אתם חובבי סרטי הבורקס ובין אם לא. רווח, בן 80 היום, וכל חייו הוקדשו ליצירה הישראלית ולעידוד התרבות המקומית. נכון, לפני שני עשורים (שני עשורים!!!) הוגשו נגדו תלונות, אבל אלה נסגרו בידי המשטרה, ומעולם לא גובשו לכדי כתב אישום.
אז אם רשויות החוק החליטו- מי אנחנו שנקבע אחרת? מי אנחנו שנחליט לקבע עננה שחורה ומאיימת מעל יצירתו, מעל תרומתו, ויותר מהכל – מעל המורשת שישאיר אחריו? האם אדם שנחשד בפלילים, אך מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום והאישומים נגדו נגנזו – צריך לחיות כל חייו תחת צל הספק, שמא אולי מדובר בעבריין?
כי אם כך הוא הדבר, אין לזה סוף וגבול. אם גנבתם אי פעם רמזור, אם לא נתתם זכות קדימה או אפילו אם רק נסעתם מעל המהירות המותרת – אתם עברייני תנועה, שלא נדונו על מעשיהם ולא הורשעו. ממש כפי שיש הטוענים עכשיו שרווח הוא עבריין מין שמעולם לא נדון על מעשיו ולא הורשע.
האם זה העולם שבו אנחנו רוצים לחיות ולגדל את ילדינו? עולם של משפטי שדה, חריצת דין שקובע הציבור ותליינות בכל קרן רחוב? באמת?
תחשבו שוב.
