תעצרו את הגיהינום, אני רוצה לרדת
קברים. צילום יואב גורן
ברוכים הבאים לבלוג שלי. אני יואב גורן ואני הולך לספר לכם מדי שבוע על איך הסתבכתי עם החוק והגעתי לעשות עבודות שירות בבית קברות.
פרק 1: להתעורר לתוך סיוט
היום הראשון היה הקשה ביותר ולא בגלל החום. למצוא את עצמי בשישה חודשי עבודות שירות מנקה קברים הרגיש כמו חלום בלהות, מן תחושה מעומעמת של המציאות. כשנרדמת לך הרגל אתה מנער אותה. מה עושים כשכל התודעה שלך נרדמת? נותנים לעצמך סטירה כדי להתעורר? נראה לי שקיבלתי מספיק סטירות בשנים האחרונות. כמה עוד מכות יכול הגוף החבוט שלי לספוג?
אני מסתכל על המצבות, שמנסות לספר סיפור על מי שקבור מתחתיהן. חלקן נותנות מעט מאוד מידע, כמו תאריך לידה, תאריך פטירה. חלקן מספרות קצת יותר על האופי של האיש כמו אברהם ברקוביץ, שלפי בני משפחתו היה אדם צנוע. אם זו הייתה תכונתו הכי דומיננטית האם היה רוצה להבליט אותה? על אשתו שקבורה לידו כתבו שמשפחתה הייתה כל עולמה. מעניין שבעלה לא מוזכר כלל. האם העובדה הזו חושפת את הקשיים שהיו להם בנישואין?
כמה שורות ליד בחרו להנציח את יעקב (יקי) מנדל במלים "נפלאה אהבתו מאהבת נשים". העובדה שלא צוין סטטוס משפחתי גרמה לי לחשוב שיקי, שככל הנראה היה הומו, מת לפני שהקים משפחה. יכול להיות שמשפחתו החרדית החרימה אותו ולכן מי שהקים את המצבה הם חבריו לקהילה הגאה, אבל יכול להיות שאני טועה. אין לי באמת כלים לדעת, ואני גם לגמרי עסוק בצרות שלי.
נדמה לי שהעובדה שבגיל 56 – אחרי קריירה עשירה כרואה חשבון – אני מגיע לעבוד כפועל ניקיון בבית קברות מעידה לא רק על כישלון מהדהד שלי, אלא בעיקר על כך שמכל השיעורים שעברתי יש עוד שיעור גדול במיוחד שאני אמור לעבור, מן מסע רוחני אם תרצו, שבסופו אני עומד להיוולד מחדש. רוצים להצטרף אליי למסע? בכל יום חמישי אעלה כאן פוסט חדש. מוזמנים לעקוב.
